<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ט.</h2>
האזהרה ס"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת ס"ד, הל' יסוה"ת פ"י ה"ה] הזהירנו האל ית' מלנסות יעודיו הטובים והרעים אשר יעדנו בהם על ידי נביאיו על צד הספוק בהם. והוא אמרו ית' [דברים ו' ט"ז] לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה, ובהלכות יסודי התורה כתב [רמב"ם שם] נביא שנודעה נבואתו והאמינו דבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה מהלך בדבר נבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם. שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם וגו' שאמרו [שמות י"ז ז'] היש ה' בקרבנו אם אין. אלא אחר שנדע שזה נביא ידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כענין שנאמר [יחזקאל ב' ה'] וידעו כי נביא היה בקרבם, ע"כ. ורבותינו בארו על פסוק זה אסור עשיית המצות לקבלת שם או תועלת. והוא אמר [שבת קי"ט ע"א, תענית ט' ע"א] עשר בשביל שתתעשר. ומי שרי לנסויי [תענית שם] קב"ה והא כתיב לא תנסו וגו' חוץ מזו דכתיב [מלאכי ג' י'] הביאו את המעשר אל בית האוצר וגו', ובחנוני נא בזאת וגו'. אם לא אפתח לכם וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. נתבאר ממאמרם ששאר המצות אסור לעשותם לקבל שכר או תועלת, רק בענין המעשרות והצדקה אמרו רבותינו [פסחים ח' ע"א וש"נ] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. והכונה אצלי בזה שהותר בענין המעשרות לאמת ולחזק ענין ההשגחה, וכבר ידעת מאמרם בכמו זה בעצמו והוא אמרו [משלי ג' ט'] כבד את ה' מהונך וגו' וימלאו אסמיך שבע. וגם כי בענין המעשרות והבאת ראשית התבואות באוצרות בית ה' יש הערה גדולה לנפש. ובענין הצדקה הוראה על הבטחון בשם, כי בגלל הדבר הזה יתברך באלקי אמן.
<h2>דף טו:</h2>
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ע"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
<h2>דף יז.</h2>
האזהרה קס"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ג, ביאת מקדש פ"א ה"ח] הוזהרו הכהנים מלבא אל המקדש והם פרועי ראש כמו שיעשו האבלים אשר לא יספרו שערם. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ראשיכם אל תפרעו וגו' ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל באר ואמ' [יחזקאל מ"ד כ'] ופרע לא ישלחו. וכן אמר יתב' במצורע [ויקרא י"ג מ"ה] [ו]ראשו יהיה פרוע, אמרו בסיפרא [תורת כהנים תזריע פי"ב ה"ו] יגדל פרע. ולשון סיפרא [תורת כהנים שמיני פרשתא א' מכילתא דמילואים מ'] גם כן ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע. וכבר נכפלה אזהרה זו בכהן גדול ואמר [את] ראשו לא יפרע [ויקרא כ"א י']. ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ולאיתמר ראשיכם אל תפרעו. אמנם הוא בעבור המת בלבד, והוא כשלא יעשה זה דרך אבלות יהיה מותר, על כן באר בכהן גדול שבעבור העבודה יהיה מסתפר. והעובר על אזהרה זו במיתה ר"ל אם שמש והוא פרוע ראש. ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש מאמרו [ויקרא י' ו'] ולא תמותו. אמנם אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש הוא באזהרה לא במיתה, ע"כ. כונת אזהרה זו למען יכון לקראת אלקיו כאשר יבא לשרת לפניו. ועוד כי ידוע הוא גם כן כי גדול השער מוליד יגון, וענין העבודה צריך לב נכון ושמח למען ינוח עליו רוח דעת ויראת ה'. ותהיה העבודה בלב שלם ר"ל בשלמות שכלו ודעתו להתעורר במכוון בקרבנות. לפיכך מי ששמש והוא פרוע חייב מיתה, לפי שמאחר שלא היה לבבו שלם אפשר שישיגהו הפך המכוון בקרבנות ויהיה זה סבת מיתת נפשו. אמנם כשנכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה, כי הענש בא מפני העבודה כמו שבארנו, עם הכונה בו גם כן כי הנכנס למקדש הוא כנכנס בבית המלך שאין ראוי לבא שם רק דרך הדור. והעובד כעובד לפני המלך לשרתו שיענש אם לא יבא פניו בדרך שישמח המלך בראיית פניו והכל עולה לכונה אחת.
האזהרה קס"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ד, ביאת המקדש פ"א הי"ד, כלים פ"א מ"ה, יומא מ"ד ע"ב] הוזהרו הכהנים מלבא למקדש קרועי בגדים. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ו'] ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני דמילואים פרשתא א' המ"א] ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה אזהרה זו גם כן בכהן גדול [צ"ל ובגדיו לא יפרום, ויקרא כ"א י'] ואפילו שלא בשעת עבודה אסור לקרוע על מת שימות לו. ומפני זה התוספת נכפל זה הלאו. ובסיפרא [תו"כ תזריע פרשתא ב' ה"ג, ועי' רמב"ם שם ה"י] [ראשו] לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם קורעים ופורעים על מתיהם, הא כיצד כהן גדול פורם מלמטה [וההדיוט מלמעלה]. ואם עבד ובגדיו פרומים הוא גם כן חייב מיתה, כי דין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד. אמנם ביאת המקדש בענין זה הוא בלאו, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונת הקודמת, ובאה אזהרה מיוחדת לכהן גדול שאפילו על מתו לא יקרע בשאר אבלים למעלתו ולגדולתו, שלא יעמוד שום זמן אלא בהדור וכבוד. וידוע הוא שהבגדים הקרועים מגנין האדם ומבזים אותו עם מה שבהם מהתעוררות היגון.
<h2>דף יט.</h2>
המצוה נ"ז נצטוינו לתקוע בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות ובעת חצרות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ט. ועי' מגיד משנה רפ"א מהל' תענית] לשון הר"ם בספר המצות, צונו בתקיעת חצוצרות במקדש בעת הקריב כל קרבן מקרבנות הזמנים והוא אמרו ית' [במדבר י' ו'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגומ'. ובביאור אמרו [ר"ה כ"ו ע"ב] שמצות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו משפטי המצוה הזאת בספרי [בהעלותך פיס' ע"ו—ע"ז] ובר"ה ובתענית [ט"ו ע"ב] שאנחנו מצווים גם כן בתקיעת החצוצרות בעת הצרות והצוקות כשנצעק אליו ית'. והוא אמרו [במדבר שם ט', וצ"ל וכי תבואו]. כי תבאו מלחמה ע"כ. ונביא הנה לשון הפסוקים ואחר כך לשון רבותינו בספרי כדרכנו להתעורר בכונת הפסוקים ובמאמרי רבותינו, וזה לשון הפסוקים הנאמרים במצוה זו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, וביום [שם שם י"א י"ב] שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. לשון ספרי [במדבר פיס' ע"ו] וכי תבאו מלחמה בארצכם משמע בין שאתם יוצאים עליהם, בין שהם באים עליכם במלחמת גוג [צ"ל גוג ומגוג, וכן בסמוך] הכתוב מדבר [ונשמט כאן מחמת הדומות אתה אומר במלחמת גוג הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא מכל מלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריהם שעבוד, אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג, וכן הוא אומר [זכריה י"ד ג'] ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו'. מהו אומ' [שם שם ט'] והיה ה' למלך וגו'. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון [ו]ירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם כל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לישועה. וביום [ספרי שם פיס' ע"ז] שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידין, ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר או אחד ליחיד ואחד לצבור, במה ענין הכתוב מדבר בשל צבור, שמעון בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, (אי) מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשים [צ"ל קדשי קדשים]. אי מה עולות אחד של יחיד ואחד של צבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולות משל צבור אף שלמים משל צבור, והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהיו כשרים ושלא תקעו בהן לא יהיו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבנות נתנו, אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ"ג כ"ד] דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וגו', אבל מלכות לא שמענו ת"ל [במדבר כ"ג כ"א] (אני) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר נאמר והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלקיכם זה מלכות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר זכרון ואחר שופר, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר בקש מלפניו שיזכור ובמה בשופר, ואין שופר אלא של חרות שנ' [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים [בשופר] יתקע והלך בסערות תימן, אבל איני יודע מאין היא תקיעה ת"ל [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר. ולבאור אלו המאמרים נאמר כי דבר ידוע הוא כי התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת המלחמה לעורר ולחזק לב הנלחמים במלחמה ולערבב המתנגדים הנלחמים עמהם. ותקיעת החצוצרות ביום השמחה לעוררם בענין השמחה. ובאה מצוה זו בעת המלחמה שנצטוינו מאת ה' לתקוע בחצוצרות לעורר ולחזק הלבבות שיהיו נלחמים בשם ה' ובו ישימו מבטחם, ואז יהיו מתגברים על האויבים ומנצחים אותם. וידוע הוא שהערה זו לנפש, ר"ל לשכל, וכשהם דבקים בשם ית' אז הם נושעים, כמו שנראה בשיר של פגעים [תהלים פרק צ"א, עי' שבועות ט"ו ע"ב]. ומה מאד הפליגו זאת הכונה באמרם אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלקי' בשופר יתקע, ואמרם מאין היא תקיעה ת"ל קול שאון מעיר, כי ידוע הוא כי באור ה' נראה אור [ע"פ תהלים ל"ו י'] ובכח עזו יגבר כחנו, וזה מבואר הכונה. וכן דבר ידוע שתקיעת החצוצרות וכלי הנגון ביום המועד הוא לעורר העם לשמחה, ובאה המצוה אלינו שתהיה התקיעה על העולות והזבחים לעוררם על המכוון בקרבנות, ובהערתם הם נזכרים לפני ה'. והתבונן במאמרם כל זמן שנזכרין אין נזכרים אלא לישועה. כי עקר זכרון האדם לפני ה' והשגחתו בו הוא בעת שלמותו, ואז נזכר לישועה. אמנם אמרו והלא דמים מזכירים, מבואר הכונה כמו שבארנו [מצוה ל"ז] בכונת הקרבנות. וענין התקיעה וההערה בעת הצרה, לעוררנו למען נפשפש במעשינו על מה באה אלינו הצרה הזאת ונשוב אל ה' ואז ישוב אלינו וישגיח בנו. כתב הר"ם בהלכות תענית [פ"א ה"ב וה"ג] ז"ל ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויצעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע [שם אירע] להם ככתוב [ירמיה ה' כ"ה] עונותיכם הטו אלה, וזהו שיגרום להסיר [הצרה] מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית [שם, נקרה נקרית], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות [שם, צרות] אחרות, הוא שכתוב בתורה [עי' ויקרא כ"ו כ"ג כ"ה, ושם כ"ז כ"ח] והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי ע"כ. ובא ענין התענית בעת הצרות, כי בהתענות ובהמעיט התאוה החמרית יגבר כח השכל ותתחזק ההערה. ולעורר את לבבנו עתה בזה הגלות באו ארבע צומות מדברי הנביאים [זכריה ח' י"ט] על המקרים והצרות שארעו לאבותינו בסבת עונותיהם, למען נתעורר להשלים נפשנו ונשוב אל ה' אלקינו וישיב את שבותנו כמאמר הכתוב [דברים ד' כ"ט] כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ושב [שם ל' ג'] ה' אלקיך את שבותך. ובאו ענייני התעניות בענינים הגורמים חרבן נפשנו, ר"ל המונעים הערת שכלנו ושלמותנו. צום הרביעי והוא י"ז בתמוז, באה בו הקבלה האמתית [תענית כ"ו ע"ב] שבו נשתברו הלוחות, שידוע הוא כי בהשתבר הלוחות והיותנו ללא תורה חרבן נפשנו. וכן אמרו [תענית שם] שבו בטל התמיד, ובבטול התמיד תבטל קצת הערה לפי מה שבארנו [מצוה ל"ז] בענין הקרבנות. ובו הובקעה ירושלים [תענית שם] העיר השלמה שמשם תצא תורה [מיכה ב' ג']. ובו שרף אפוסטומוס הרשע את התורה [תענית שם], שהיא השלמות האמתי. והעמיד צלם בהיכל [תענית שם] זה מבואר שהוא הפך המבוקש אלינו לשלמות נפשנו. וצום החמשי שהוא ט' באב בו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ [תענית שם, ושם כה"ע] ועמידת ישראל בארץ הוא סבת שלמותם והשגתם ה' ית'. ובו חרב הבית בראשונה ובשניה, שבית המקדש הוא סבה לשלמות נפשנו. ונלכדה בתר, עיר גדולה ואם בישראל [רמב"ם פ"ה מתענית ה"א] וזה מבואר שזה הפסד גדול לבני עמנו. וחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל. ובחרבן הבית חרבן נפשנו כאשר בשלמותו שלמות נפשנו כמו שבארנו. וצום השביעי הוא צום גדליה, הוא היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, כבר אמרו רבותינו בזה טעם מספיק באמרם [ר"ה שם איכ"ר פ"א ל"ט] ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן הבית, וזה אמת מבואר כי הצדיקים בדור ללמד דעת את העם כבונה במקדש. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ולכונה שאמרנו בענין התענית על חרבן הבית וירושלים, באו אלינו ענינים רבים מדברי רבותינו לעוררנו על הדבר ההוא לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו [תהלים קל"ז ו'], אמרו [ב"ב ס' ע"ב] שבעת שיגדל משוש האדם והוא בעת שנושא אשה נותן אפר מקלה במקום הנחת תפילין, לעורר שבחרבן ירושלם חרבן נפשנו אשר לשלמותה באה מצות התפילין. וכן אמ' [שם] למעט מין ממיני תכשיטי הכלות, וכל אשה להניח מין ממיני תכשיטיה. וכן בבנין הבתים אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, והוא אמה על אמה כנגד הפתח, וכן בעניני סעודה צריך שיניח דבר מועט לזאת הכונה בעצמה. וכן אמרו [גיטין ז' ע"א, סוטה מ"ט ע"א] שלא לנגן בכלי שיר, וכל משמיעי קול אסור ואפילו שירה בפה על היין אסורה. ולזאת הכונה אמרו [מו"ק כ"ו ע"א] הרואה ערי יהודה בחרבנם אומר ערי קדשך (ותפארתך) היו מדבר [ישעיה ס"ד ט'] וקורע, שקדושת הנפש הוא בישיבת ערי יהודה, וכשרואה ירושלים אומר [מו"ק שם] בית קדשנו ותפארתנו [כו'], שהיא היתה מיוחדת בקדושה ובמעלה וקורע. וכן כשמגיע למקדש קורע קרע אחר שב"ה הוא יותר מיוחד להערה לשלמות הנפש, וכל זה לכונה שכתבנו למען נשוב אל ה' והוא ישיב את שבותנו, וכל אלו הענינים והצומות עתידים ליבטל לימות המשיח כאשר יקרב ה' גאלתנו ונאהב האמת והשלום כמו שנ' [זכריה ח' ט'] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
<h2>דף כו.</h2>
המצוה כ"ה שנצטוו הכהנים לברך את ישראל [סהמ"צ עשין כ"ו] שנאמר [במדבר ו' כ"ג] כה תברכו את בני ישראל אמור להם. כונת מצוה זו מבוארת בפסוק [שם שם כ"ז] ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ושם ה' מושם נקרא על היודעו ידיעה אמתית כפי מה שבכחו, והוא המבורך והנשגב. והברכה היא מאת ה', והכהנים הם שלוחיו של מקום, כנוי ואני אברכם שב אל ישראל כפי פסק ההלכה [חולין מ"ט ע"א]. והיתה הברכה זו ראויה על ידי הכהנים מורי התורה שהם המושגחים, וההשגחה ראויה שתבא על ידיהם, וזהו אמרו "ושמו את שמי" ששמו הוא עצמו ואמתתו, וזהו דבקות ה' אשר בגללו תבא ההשגחה. ותקנו חכמים ברכה זו בשלשה אחרונות בין הודאה ושים שלום [מגילה י"ח ע"א], והביאו רמז לזה מאמרו [ויקרא ט' כ"ב] וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, הכונה בזה שאחר העבודה הגמורה וההודאה לה' בהאמנת המופתים אז תבא הברכה, והוא השלום האמתי ולרוממות הברכה. ולמעלת המברך אמרו כה תברכו בעמידה [סוטה ל"ח ע"א]. וכן למעלת הלשון, וגם כי בהשתנות הלשון ישתנו הענינים ויפסדו, אמרו כה תברכו בלשון הקדש [סוטה וספרי במדבר שם]. ומפני שהידים כלי המעשה, ולרמוז שעם הפעולות הטובות יגיע האדם אל העיון השכלי אשר הוא סבת הברכה וההדבקות, אמרו [שם ושם] כה תברכו בנשיאות כפים. והיו נושאים כפיהם למעלה מראשיהם [משנה סוטה פ"ז מ"ו] כמי שמקבל מנת המלך דרך כבוד והדור. חוץ מכהן גדול מפני שהשם כתוב בציץ [משנה סוטה שם]. ולרמוז ג"כ שיהיו פעולות האדם וכל עסקיו פונים למעלה, כדרך בכל דרכיך דעהו [משלי ג' ה']. אמנם צורת הענין איך הוא, אין ספק שיש בו רמזים גדולים מן החכמות. ולרמוז כי הברכה היא עם הדבקות אמר [סוטה וספרי שם ירוש' ברכות פ"ה ה"ד] כה תברכו פנים כנגד פנים. ומפני שהמכשולות והעונות הן גורמים סור ההשגחה הוא מתפלל כי עקר כרעיה יהי רצון ה' אלקינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל לא יהא בה מכשול ועון [סוטה ל"ט ע"א], כלומר שתגיע ברכתנו בדרך שלא יכשלו בני אדם, כלומר שאין השגחת ה' דבקה בנו ולא יהיה בה עון שיגרום זה. ובכונת הפסוקים שאומרים העם בשעה שהכהנים מברכים אותם, הערה גדולה על אמתת הברכה שהיא עם הדבקות וחקירת אמתת מציאות ה' אשר הדרך להגיע אל זה הוא בחקירת המציאות, ולזה הוזכרו [סוטה ל"ח ע"ב] אלו הפסוקים ברכו ה' מלאכיו משרתיו עושה רצונו [תהלים ק"ג כ"א], ברכו ה' כל מעשיו [שם שם כ"ב] כמו שבארנו בפ' ג' מן המצוה הראשונה, ואלו הפסוקים לא היו נאמרין אלא במקדש [סוטה מ' ע"א], לרמז שהדבקות אינו אלא להולכים בבית אלקים לכוין בכונת המקדש. וכן אין מברכין בשם המפורש אלא במקדש אבל לא בגבולים [שם ל"ח ע"א] לכונה זו בעצמה. ולמעלת הברכה אסרו לכהנים שאין מביטים בעם בשעת ברכה וכן אסור בעם להביט בכהנים [חגיגה ט"ז ע"א], כדי שיתבוננו בעניני הברכות ולא יסיחו דעתם. ולענין באור הברכות נביא מאמרי רבותינו בספרי [במדבר פיס' מ'] לפי שיש בהם הערות גדולות. אמר שם יברכך ה' בברכה המפורשת, כן הוא אומר ברוך אתה (בבאך) [בעיר] ברוך טנאך וגו' ברוך אתה בבואך ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, אימתי כי תשמע בקול ה' אלקיך. יברכך ה' בנכסים [וישמרך בנכסים]. ר' נתן אומר יברכך בנכסים וישמרך בגוף, ר' יצחק אומר וישמרך מיצר הרע. וכן הוא אומר [משלי ג' כ"ו] כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד. ד"א וישמרך שלא ישלטו אחרים עליך, וכן הוא אומר [תהלים קכ"א ו'] יומם השמש לא יככה וגו' הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ה' שומרך ה' צלך, ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, ה' ישמור צאתך ובואך. ד"א וישמרך מן המזיקים וכן הוא אומר [תהלים צ"א י"א] כי מלאכיו יצוה לך לשמרך. ד"א וישמרך ישמור לך ברית אבותיך, שנאמר [דברים ז' י"ב] ושמר ה' אלקיך לך את הברית וגו' אשר נשבע לאבותיך. ד"א וישמרך ישמור לך את הקץ, וכן הוא אומר [ישעיה כ"א י"א—י"ב] משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל אמר שומר אתא בקר. ד"א וישמרך ישמור את נפשך בשעת מיתה, וכן הוא [אומר] [ש"א כ"ה כ"ט] והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין הצדיקים ובין הרשעים ת"ל [שם] ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ד"א וישמרך ישמור את רגלך מגהינם [וכה"א] [ש"א ב' ט' וצ"ל סוף הפסוק, ורגלי חסידיו ישמור] ורשעים בחשך ידמו. ד"א וישמרך ישמור אותך לעולם הבא וכן הוא אומר [ישעיה מ' ל"א] וקווי ה' יחליפו כח. נראה שכל אלו הבאורים לא באו אלא על באור "וישמרך", כי על ביאור "יברכך" הסכימו כלם שר"ל הנכסים, מפני שהם צריכים לשלמות האנושי. וכן מצינו רוב יעודי התורה באו על זה, אמנם על באור וישמרך נחלקו אם רצה לומר בגוף והוא בריאות הגוף, כמו שבאו ג"כ יעודים רבים בתורה על זה, או ר"ל בשמירת הנפש או מן העברות או מן הדעות הנפסדות, והוא אמרם מן המזיקים, או אמר וישמרך בשעת מיתה שימות עם ההדבקות בה כדרך אותם שמתו בנשיקה. וכאמרם [פסחים נ' ע"א] אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. והו שאמר וישמרך ישמור רגלך מלכד מגהינם, נראה שלא חדש דבר על המאמרים הראשונים, אך כי עם השמירה מיצר הרע ומן המזיקים, אז תתחדש מזה השמירה מגהנם. וכן תתחדש מזה השמירה לעולם הבא, והיא תחית המתים שמצינו במקומות רבים שנקראו ע"ה כמו שבארנו בעמוד גמול וענש. ואחר שהשלמנו באור זה הפסוק נביא מאמרים שנאמרו בספרי [במדבר פיס' מ"א] על פסוק השני יאר ה' פניו אליך יתן לך מאור פנים. ר' נתן אומר זה מאור שכינה שנאמר [ישעיה ס' א'—ב'] קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ. אלקים [תהלים ס"ז] יחננו ויברכנו. יאר ה' פניו, אל ה' ויאר לנו [שם קי"ח כ"ז]. ד"א זה מאור תורה, שנאמר [משלי ו' כ"ג] כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, יחנך במשאלותיך. וכן הוא אומר [שמות ל"ג י"ט] וחנותי את אשר אחון, ד"א יתן חנך בעיני בריותיו וכן הוא אומר [בראשית ל"ט כ"א] ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו וגו', ואומר [אסתר ב' ט"ו] ותהי אסתר נושאת חן בעיני וגומר. ואומר [דניאל א' ט'] ויתן אלקים את דניאל לחסד ולרחמים וגו'. ואמר [משלי ג' ד'] ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ד"א ויחונך בדעת ובחכמה והשכל ומוסר ובינה, ד"א ויחונך בתלמוד תורה וכן הוא אומר [שם ד' ט'] תתן לראשך לוית חן וגו' ואומר [שם א' ט'] כי לוית חן הם לראשך. ד"א ויחנך במתנת חנם, וכן הוא אומר [תהלים קכ"ג ב'] הנה כעיני עבדים וגו' [שם שם ג'] חננו ה' חננו, ואומר [ישעי' ל"ג ב'] חננו לך קוינו וגו'. הנה תמצא שכל אלו המבארים בארו יאר ה' פניו אליך אל ההשגה השכלית, אלא שמי שבאר מאור פנים כיון אל השגת הנפרדים, ומאור שכינה אל השגת הגלגלים, ומאור התורה אל השגת עולם התחתון. אמנם "ויחנך" יש מי שבאר מלשון חן, ויש מי שבאר מלשון מתנה. והמאמרים מבוארים בעצמם אין צריכים באור. ואמנם ברכה שלישית שהוא ישא ה' פניו אליך, זה מבואר כי עם השגת המציאות ידבק עליו השפע האלקי, ואז ישא ה' פניו אליו וישם לו שלום והוא השלמות האמתי, או שלום הגוף והנפש. ומפני זה נקרא שמו של הקב"ה שלום [שבת י' ע"ב, ספרי שם], כי עם השלום לאי זה דבר שתניחנו יגיע האדם לידיעת ה' יתעלה והדבקות בו, וכן אמרו בספרי [שם פיס' מ"ב] ישא ה' פניו אליך בשעה שאתה עומד ומתפלל שנ' [בראשית י"ט כ"א] ויאמר אליו הנה נשאתי פניך, והקשו שם בספרי כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר [דברים י' י"ז] אשר לא ישא פנים, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו כשישראל עושים רצונו של מקום ישא ה' פניו, וכשאין עושין רצונו של מקום לא ישא פנים. וזהו מבואר כי אם רצון ה' אז תהיה דבקות ההשגחה. אמנם מפני הסתירה הנראית באלו הפסוקים נראה שבאור ישא ה' פניו אליך יעביר כעסו הימך ויהיה אליך במקום ממך, כי כן נמצא בלשוננו. ובאור וישם לך שלום בכניסתך שלום וביציאתך שלום [ספרי שם], כי עם קבוץ החברה והאהבה תשלם הדעת ותתחדש רוח בינה, ור' חנינא סגן הכהנים באר [ספרי שם] וישם לך שלום בביתך, לפי ששלום הבית עקר גדול להגיע אל השלמות, ומפני זה אמר [חולין קמ"א ע"א] גדול השלום שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. לפי שעם השלום יגיע האדם לידיעת ה', ואם לא ימחה על המים ימחה זכר ה' מן הלבבות. ור' נתן אמר זה מלכות בית דוד, לפי שעם ההצלחה תרבה הדעת והחכמה, ולזה מתאוים החכמים לימות המשיח [רמב"ם תשובה פ"ט ה"ב], ויש מי שבאר זה שלום תורה, והוא השלמות האחרון שהוא חותם תכלית כי זה כל האדם.
המצוה נ"ז נצטוינו לתקוע בחצוצרות בעת הקרבת הקרבנות ובעת חצרות [סהמ"צ לר"מ עשין נ"ט. ועי' מגיד משנה רפ"א מהל' תענית] לשון הר"ם בספר המצות, צונו בתקיעת חצוצרות במקדש בעת הקריב כל קרבן מקרבנות הזמנים והוא אמרו ית' [במדבר י' ו'] וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגומ'. ובביאור אמרו [ר"ה כ"ו ע"ב] שמצות היום בחצוצרות. וכבר נתבארו משפטי המצוה הזאת בספרי [בהעלותך פיס' ע"ו—ע"ז] ובר"ה ובתענית [ט"ו ע"ב] שאנחנו מצווים גם כן בתקיעת החצוצרות בעת הצרות והצוקות כשנצעק אליו ית'. והוא אמרו [במדבר שם ט', וצ"ל וכי תבואו]. כי תבאו מלחמה ע"כ. ונביא הנה לשון הפסוקים ואחר כך לשון רבותינו בספרי כדרכנו להתעורר בכונת הפסוקים ובמאמרי רבותינו, וזה לשון הפסוקים הנאמרים במצוה זו וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם, וביום [שם שם י"א י"ב] שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם. לשון ספרי [במדבר פיס' ע"ו] וכי תבאו מלחמה בארצכם משמע בין שאתם יוצאים עליהם, בין שהם באים עליכם במלחמת גוג [צ"ל גוג ומגוג, וכן בסמוך] הכתוב מדבר [ונשמט כאן מחמת הדומות אתה אומר במלחמת גוג הכתוב מדבר] או אינו מדבר אלא מכל מלחמות שבתורה ת"ל ונושעתם מאויביכם, אמרת צא וראה אי זו היא מלחמה שישראל נושעים ממנה ואין אחריהם שעבוד, אי אתה מוצא אלא מלחמת גוג, וכן הוא אומר [זכריה י"ד ג'] ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו'. מהו אומ' [שם שם ט'] והיה ה' למלך וגו'. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מלחמה שדפון [ו]ירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור. והרעותם בחצוצרות ר' עקיבא אומר וכי חצוצרות מזכירות והלא דמים מזכירים, אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו מעלה עליהם הכתוב כאלו לא הוזכרו לפני המקום. ונזכרתם כל זמן שנזכרין אין נזכרין אלא לישועה. וביום [ספרי שם פיס' ע"ז] שמחתכם אלו שבתות, ר' נתן אומר אלו תמידין, ובמועדיכם אלו שלש רגלים, ובראשי חדשיכם כמשמעו ותקעתם בחצוצרות בשל צבור הכתוב מדבר או אחד ליחיד ואחד לצבור, במה ענין הכתוב מדבר בשל צבור, שמעון בן עזאי אומר בשל צבור הכתוב מדבר, או אינו אלא אחד ליחיד ואחד לצבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, (אי) מה עולות קדשי קדשים אף שלמים קדשים [צ"ל קדשי קדשים]. אי מה עולות אחד של יחיד ואחד של צבור ת"ל על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולות משל צבור אף שלמים משל צבור, והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות, שומע אני קרבנות שתקעו עליהן יהיו כשרים ושלא תקעו בהן לא יהיו כשרין, ת"ל והיו לכם לזכרון, לזכרון נתנו ולא להכשר קרבנות נתנו, אני ה' אלקיכם למה נאמר לפי שהוא אומר [ויקרא כ"ג כ"ד] דבר אל בני ישראל בחדש השביעי וגו', אבל מלכות לא שמענו ת"ל [במדבר כ"ג כ"א] (אני) ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו זה שופר ומלכות. ר' נתן אומר אינו צריך, שהרי כבר נאמר ותקעתם בחצוצרות הרי שופר נאמר והיו לכם לזכרון זה זכרונות אני ה' אלקיכם זה מלכות, אם כן מה ראו חכמים לומר מלכות תחלה ואחר זכרון ואחר שופר, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר בקש מלפניו שיזכור ובמה בשופר, ואין שופר אלא של חרות שנ' [ישעיה כ"ז י"ג] והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול אבל איני יודע מי תוקע ת"ל [זכריה ט' י"ד] וה' אלוקים [בשופר] יתקע והלך בסערות תימן, אבל איני יודע מאין היא תקיעה ת"ל [ישעיה ס"ו ו'] קול שאון מעיר. ולבאור אלו המאמרים נאמר כי דבר ידוע הוא כי התקיעה והתרועה בחצוצרות בעת המלחמה לעורר ולחזק לב הנלחמים במלחמה ולערבב המתנגדים הנלחמים עמהם. ותקיעת החצוצרות ביום השמחה לעוררם בענין השמחה. ובאה מצוה זו בעת המלחמה שנצטוינו מאת ה' לתקוע בחצוצרות לעורר ולחזק הלבבות שיהיו נלחמים בשם ה' ובו ישימו מבטחם, ואז יהיו מתגברים על האויבים ומנצחים אותם. וידוע הוא שהערה זו לנפש, ר"ל לשכל, וכשהם דבקים בשם ית' אז הם נושעים, כמו שנראה בשיר של פגעים [תהלים פרק צ"א, עי' שבועות ט"ו ע"ב]. ומה מאד הפליגו זאת הכונה באמרם אבל איני יודע מי תוקע ת"ל וה' אלקי' בשופר יתקע, ואמרם מאין היא תקיעה ת"ל קול שאון מעיר, כי ידוע הוא כי באור ה' נראה אור [ע"פ תהלים ל"ו י'] ובכח עזו יגבר כחנו, וזה מבואר הכונה. וכן דבר ידוע שתקיעת החצוצרות וכלי הנגון ביום המועד הוא לעורר העם לשמחה, ובאה המצוה אלינו שתהיה התקיעה על העולות והזבחים לעוררם על המכוון בקרבנות, ובהערתם הם נזכרים לפני ה'. והתבונן במאמרם כל זמן שנזכרין אין נזכרים אלא לישועה. כי עקר זכרון האדם לפני ה' והשגחתו בו הוא בעת שלמותו, ואז נזכר לישועה. אמנם אמרו והלא דמים מזכירים, מבואר הכונה כמו שבארנו [מצוה ל"ז] בכונת הקרבנות. וענין התקיעה וההערה בעת הצרה, לעוררנו למען נפשפש במעשינו על מה באה אלינו הצרה הזאת ונשוב אל ה' ואז ישוב אלינו וישגיח בנו. כתב הר"ם בהלכות תענית [פ"א ה"ב וה"ג] ז"ל ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויצעקו ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הרע [שם אירע] להם ככתוב [ירמיה ה' כ"ה] עונותיכם הטו אלה, וזהו שיגרום להסיר [הצרה] מעליהם, אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרית [שם, נקרה נקרית], הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות [שם, צרות] אחרות, הוא שכתוב בתורה [עי' ויקרא כ"ו כ"ג כ"ה, ושם כ"ז כ"ח] והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי ע"כ. ובא ענין התענית בעת הצרות, כי בהתענות ובהמעיט התאוה החמרית יגבר כח השכל ותתחזק ההערה. ולעורר את לבבנו עתה בזה הגלות באו ארבע צומות מדברי הנביאים [זכריה ח' י"ט] על המקרים והצרות שארעו לאבותינו בסבת עונותיהם, למען נתעורר להשלים נפשנו ונשוב אל ה' אלקינו וישיב את שבותנו כמאמר הכתוב [דברים ד' כ"ט] כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ושב [שם ל' ג'] ה' אלקיך את שבותך. ובאו ענייני התעניות בענינים הגורמים חרבן נפשנו, ר"ל המונעים הערת שכלנו ושלמותנו. צום הרביעי והוא י"ז בתמוז, באה בו הקבלה האמתית [תענית כ"ו ע"ב] שבו נשתברו הלוחות, שידוע הוא כי בהשתבר הלוחות והיותנו ללא תורה חרבן נפשנו. וכן אמרו [תענית שם] שבו בטל התמיד, ובבטול התמיד תבטל קצת הערה לפי מה שבארנו [מצוה ל"ז] בענין הקרבנות. ובו הובקעה ירושלים [תענית שם] העיר השלמה שמשם תצא תורה [מיכה ב' ג']. ובו שרף אפוסטומוס הרשע את התורה [תענית שם], שהיא השלמות האמתי. והעמיד צלם בהיכל [תענית שם] זה מבואר שהוא הפך המבוקש אלינו לשלמות נפשנו. וצום החמשי שהוא ט' באב בו נגזר על ישראל שלא יכנסו לארץ [תענית שם, ושם כה"ע] ועמידת ישראל בארץ הוא סבת שלמותם והשגתם ה' ית'. ובו חרב הבית בראשונה ובשניה, שבית המקדש הוא סבה לשלמות נפשנו. ונלכדה בתר, עיר גדולה ואם בישראל [רמב"ם פ"ה מתענית ה"א] וזה מבואר שזה הפסד גדול לבני עמנו. וחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל. ובחרבן הבית חרבן נפשנו כאשר בשלמותו שלמות נפשנו כמו שבארנו. וצום השביעי הוא צום גדליה, הוא היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם, כבר אמרו רבותינו בזה טעם מספיק באמרם [ר"ה שם איכ"ר פ"א ל"ט] ללמדך שקשה מיתתם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן הבית, וזה אמת מבואר כי הצדיקים בדור ללמד דעת את העם כבונה במקדש. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו [ברכות ל"ג ע"א] כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו. ולכונה שאמרנו בענין התענית על חרבן הבית וירושלים, באו אלינו ענינים רבים מדברי רבותינו לעוררנו על הדבר ההוא לזכור את ירושלים על ראש שמחתנו [תהלים קל"ז ו'], אמרו [ב"ב ס' ע"ב] שבעת שיגדל משוש האדם והוא בעת שנושא אשה נותן אפר מקלה במקום הנחת תפילין, לעורר שבחרבן ירושלם חרבן נפשנו אשר לשלמותה באה מצות התפילין. וכן אמ' [שם] למעט מין ממיני תכשיטי הכלות, וכל אשה להניח מין ממיני תכשיטיה. וכן בבנין הבתים אמרו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט, והוא אמה על אמה כנגד הפתח, וכן בעניני סעודה צריך שיניח דבר מועט לזאת הכונה בעצמה. וכן אמרו [גיטין ז' ע"א, סוטה מ"ט ע"א] שלא לנגן בכלי שיר, וכל משמיעי קול אסור ואפילו שירה בפה על היין אסורה. ולזאת הכונה אמרו [מו"ק כ"ו ע"א] הרואה ערי יהודה בחרבנם אומר ערי קדשך (ותפארתך) היו מדבר [ישעיה ס"ד ט'] וקורע, שקדושת הנפש הוא בישיבת ערי יהודה, וכשרואה ירושלים אומר [מו"ק שם] בית קדשנו ותפארתנו [כו'], שהיא היתה מיוחדת בקדושה ובמעלה וקורע. וכן כשמגיע למקדש קורע קרע אחר שב"ה הוא יותר מיוחד להערה לשלמות הנפש, וכל זה לכונה שכתבנו למען נשוב אל ה' והוא ישיב את שבותנו, וכל אלו הענינים והצומות עתידים ליבטל לימות המשיח כאשר יקרב ה' גאלתנו ונאהב האמת והשלום כמו שנ' [זכריה ח' ט'] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמשי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
<h2>דף כז.</h2>
האזהרה ע"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ב, הלכות כלי המקדש פ"ג ה"י וי"א, ועי' השגות הראב"ד שם] הוזהרו הלוים לעסוק בדבר מן המלאכות המיוחדות בכהנים, וזה כי אלו שתי הכתות ר"ל הכהנים והלוים לכל כת מהם מלאכה מיוחדת במקדש. ובאה אזהרתו להם יחד כדי שלא יעסוק אחד מהם במלאכת חברו, אבל כל כת מהן במה שהופקד לה. כמו שאמר [במדבר ד' י"ט] [איש] איש על עבודתו ואל משאו. והאזהרה שבאה בהם, הוא אמרו בלוים [שם י"ח ג'] אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו. אחר כך שב מדבר לכהנים, אמר [שם י"ח ג'] ולא ימותו גם הם גם אתם, ר"ל תכלול אתכם זאת האזהרה כי כמו שהזהרתי הלוים מעסוק במלאכותיהם והוא כלי המזבח, כן אתם מוזהרים מלעסוק במלאכותיהם. ולשון ספרא [צ"ל ספרי קרח פיסקא קט"ז] אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו אזהרה, ולא ימותו ענש, אין לי אלא לוים שענושין ומוזהרין על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין ת"ל גם הם גם אתם, וכבר בקש ר' יהושע בן חנניה לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מחייב בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים. הנה נתבאר שכל לוי שיעסוק במקדש בזולת מלאכתו המיוחדת בו חייב מיתה בידי שמים. וכן הכהנים לא יכניסו עצמן למלאכת לוים, אבל אם עברו אינן במיתה אלא במלקות. ובמכילתא [ספרי זוטא במדבר שם] אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו יכול אם נגעו יהיו חייבין ת"ל אך, משום עבודה חייבים, אין לי אלא הלוים על ידי הכהנים, הכהנים על ידי הלוים מנין ת"ל גם אתם, ושם נאמר הלוים על שם [צ"ל של] הכהנים במיתה על שם [צ"ל של] לוים בלא תעשה, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת למען יעמוד כל אחד על משמרתו ולא יהיה בהם מחלוקת. ובא ענש בידי שמים בלוים כשיכניסו עצמם בעבודת הכהנים למעלת הכהנים ולמעלת עבודתם, עם הכונה גם כן כי הלוים הם רבים מן הכהנים, ולולי הענש הגדול היו מכניסין עצמם בעבודת הכהנים, הלא ידעת מחלקת קרח ועדתו. אמנם כשהכהנים הכניסו עצמן במלאכת הלוים אינן אלא באזהרה לכונה שכתבנו.
המצוה ל"ה שיהיו הכהנים עובדים במשמרות [סהמ"צ לר"מ עשין ל"ו, רמב"ם כלי המקדש פ"ד ה"ד]. שנאמר [דברים י"ח ו'] וכי יבא הלוי לשון הר"ם בספר המצות צונו שיהיו הכהנים משרתים למשמרות, תשרת כל משמרה שבוע אחד ולא יד הכל מעורבת, זולתי ברגלים בלבד כי אז ישרתו המשמרות כלן בשוה, וכל מי שבא מהם מקריב [סוכה נ"ה ע"ב]. וכבר נתבאר זה בדברי הימים [דהי"א כ"ד ז'—י"ח, כ"ה ט'—ל"א] איך חלקן דוד ושמואל ושמו אותם כ"ד משמרות. ונתבאר בסכה [שם] שברגלים היתה יד כלם שוה. והכתוב אשר בא בזאת המצוה הוא וכי יבא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים העומדים שם וגו' חלק כחלק יאכלו וגו' [דברים י"ח ו'—ח', רמב"ם ה"ו] ולשון ספרי [דברים פיס' קס"ח] ובא בכל אות נפשו יכול לעולם ת"ל מאחד שעריך בשעה שישראל מכונסים בשער אחד בשלשה רגלים, יכול [שם פיס' קס"ט] כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל, ת"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי, כלומר הסכמתם על סדר משמרות תשרת משמרה כל שבוע, וכן פירשו התרגום [ת"א דברים שם] בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא ע"כ. וענין מצוה זו מבואר לסלק המחלוקות, ושיעשה הדבר בישוב הדעת ובהערה למכוון בו. אמנם ברגלים שהיו שם כל ישראל אז יצטרכו כל המשמרות כלם, לפיכך היתה יד הכל שוה במה שהיה בא מחמת הרגל.
